הרב שאול ג’ובני מספר על השנה האחרונה שלו בישיבה של הרבי.

… בצעירותי למדתי בישיבות חב”ד, על אף שהורי לא נמנו על משפחת החסידים. לאחר שנות לימודיי בישיבה, הגיע הזמן שבו צריכים לנסוע לרבי וללמוד במחיצתו בשנת ה’קבוצה’. חלק גדול מהחברים בכיתתי היו יוצאי עדות המזרח ורובם תימנים, כמוני.

היה זה בשנת תשל”ו. שמו של הרבי, כוחו וקדושתו כבר החלו להתפרסם בעולם כולו, אך לא היה זה מפורסם מספיק על מנת שמורי אבי יידע ויכיר בגדולתו. גם בקרב חסידי חב”ד לא נהגו אז לדבר על גדולתו של הרבי כמו שמדברים היום בגלוי על אותות ומופתים.

יחד עם זאת הייתה לאבי מורי אמונת צדיקים גדולה. שם, בחוץ לארץ, בתימן, היו צדיקים מובדלים ופרושים מעולם הזה. הם לא הכירו ולא היה מושג כזה של צדיק שלמד באוניברסיטה, או צדיק שהולך עם חליפה קצרה ועניבה. אבי שגדל על אמונה ומסורת שלח אותי ללמוד בחב”ד רק בזכות ש”שם מגדלים והולכים עם זקן, כמו שצריך”, אבל הוא לא היה חסיד חב”ד וניזון מהתקשורת כמו כולם.”בשביל מה אתה צריך לנסוע?” הוא אמר לי. עניתי לו שצריך לנסוע לרבי, מה זאת אומרת!

“אני יכול לברך אותך”, אומר לי אבי, “אין לך מה לעשות אצלו, הוא (הרבי) עדיין צעיר ואני לא יודע אם הוא יכול לברך אותך”. הפריע לאבי שהרבי הולך עם עניבה, דבר שלא התאים לדעתו לצדיק. הוא אמר את כל זאת בתמימות אמיתית, לא בשביל לקנטר חס ושלום ולא בנימה של התרסה. זו הייתה אמונתו ומסורתו והיה קשה לו לעכל את הדברים ששמע על הרבי.

ראיתי שיהיה קשה מאוד לשכנע את אבי בנוגע לנסיעה, אז החלטתי להניח לעניין כך. כשאבי הבין שאני בכל זאת מתכוון לנסוע הוא ביקש ממני להסביר לרבי שהמשפחה שלנו מקובלת בקרב התימנים כשוחטים מדורי דורות ועל כן עלי לבקש מהרבי שילמדני שחיטה.

 

ניסיתי להסביר לאבא שזה בלתי אפשרי לבקש מהרבי שילמד אותי שחיטה בעצמו, ושבכלל לא בטוח שאוכל לדבר עם הרב ישירות. הקפדתי לא להיכנס עם אבי למשא ומתן ולא התוכחתי איתו. אבא סיפר לי עד כמה המצב הכלכלי קשה ודחוק ובכל זאת נתן לי השתתפות בכרטיס. בסופו של דבר נסעתי לרבי, בהסכמתו המאולצת.

כאשר הגעתי אל הרבי התפעלתי ממראה פניו הקדושות. למדנו בזאל הקטן וכל החיים שלנו סבבו סביב הרבי. באחד הימים הגיע התור שלי להיכנס ליחידות. לכל אחד מהתלמידים החדשים הצמידו מדריך שיסביר על היחידות וההכנות אליה. המדריך שלי הורה לי לקנות גרטל, לצום ביום היחידות ולומר את כל ספר התהילים. הוא החל לתאר לי כיצד עליי להתנהג ביחידות וציין שיכול להיות שאני גם אתעלף… אמרתי לו שהוא לא מתאים לי והחלטתי שאסתדר לבד בכניסה ליחידות עם הרבי.

בערב היחידות ישבתי לכתוב את הפתק עם הבקשות והשאלות שרציתי להפנות אל הרבי. מלאתי שמונה דפים בכתב צפוף ולא ברור ולפני שנכנסתי ליחידות הכנסתי את הדפים למזכירות.

 

מיד כשנכנסתי לחדרו של הרבי ברכתי בהברה תימנית ובקול רם: “ברוך … שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה”! הרבי ענה אמן וצחוק ממשי ריחף על פניו. הרגשתי שהרבי מעניק לי שמחה לחיים, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמח באמת והתחלתי פשוט לרחף. הרבי לא הפריע לי לבהות בחלל החדר ולבסוף שאל אם אפשר להתחיל לדבר.

או אז פתח הרבי את אחת המגירות בשולחנו, סקר במהירות, במשך כמה שניות, את הדפים שמלאתי בכתב צפוף ולא קריא – והחל לענות על שאלותיי במכתב בלי לעיין בו יותר.

התפעלתי ובמחשבה חשבתי ‘איך הרבי עונה לי על הכל בלי להסתכל בדף’. נזכרתי שכתבתי לרבי על כך שאני לא מסוגל לשתות ‘משקה’ בהתוועדויות ומי שלא שותה ‘משקה’ לא מרגיש בנוח… כשלפתע הרבי שאל אותי בעברית (לשון הקודש): איזה משקה אתה אוהב?

עניתי לרבי שאני אוהב לשתות קולה והרבי אמר: אז תאמר לחיים על קוקה קולה!

 

הרבי הורה לי להיות בקיא בספר חובת הלבבות ובעיקר בשער הביטחון. ואכן בשבועות הבאים למדתי בעיון את חובת הלבבות ואת שער הביטחון למדתי בעל פה. הלימוד הזה פתר לי המון בעיות בחיים, עד היום כאשר אני נתקל בבעיה אני חוזר על שער הביטחון ומרגיש כיצד אני מקבל את מה שאני צריך.
הייתי ביחידות עם הרבי למעלה מרבע שעה. הרב גרונר, המזכיר, ניסה כמובן למשוך אותי החוצה אך הרבי אמר לו באידיש שלא יבוא יותר להפריע…

לאחר תקופה של לימודים אינטנסיביים היינו צריכים קצת דמי כיס ולכן יצאנו מידי פעם לבצע כל מיני עבודות מזדמנות. פעם אחת הזדמן לנו להעמיד חופה על יד חדרו של הרבי. עבדנו לתומנו בהקמת החופה, עם מצב רוח, צוחקים ונהנים ותוך כדי העבודה פתחתי בשיר תימני. התחלתי לשיר את השיר “איילת חן… איילת חן…” עם המבטא והסלסולים התימניים. שרתי בהתלהבות עם עיניים עצומות ופתאום הרבי הגיע. לא שמתי לב לכך וחבריי סיפרו שהרבי שעמד והסתכל חייך חיוך גדול. כשראיתי שהרבי מסתכל עליי נפלתי על הקרשים מרוב פחד.

חודש לאחר שהגענו לארצות הברית, הגיעה הוראה מהרבי שכל התימנים ילמדו שחיטה ואכן התחלנו ללמוד שחיטה. היות ולמדתי עם אבי מורי את דיני השחיטה הייתי בקיא בהעמדת הסכין ועברתי בהצלחה את לימודי השחיטה והמבחנים.

 

עם סיום שנת הקבוצה, לפני שחזרנו לארץ ישראל, שמענו שיחה מהרבי וכל אחד מהנוסעים קיבל מהרבי דולר לצדקה. גם אני עברתי לפני הרבי וכשקיבלתי את הדולר מיהרתי לצאת. הרבי קרא לי בחזרה ואמר (בלשון הקודש): “איך אומרים בארץ? ‘אבא שלך יהיה מבסוט'”!

ראיתי רוח הקודש בגלוי.

מודפס במגזין “מאה שאלות לחבדניק” (5774)