הרב אברהם דרייזין, חסיד מוכר ותלמיד ישיבת “תומכי תמימים” הראשנה, נזכר בנסיעתו לליובאוויטש ולימודיו בישיבה. סיפור מכלי ראשון.

 

ר' אברהם דרייזין אצל הרבי, שנת 5759 (1989)

ר’ אברהם דרייזין אצל הרבי, שנת 5759 (1989)

נולדתי בשנת 5661 (1900) בעיר מאיור (כיום מאיור הינה עיר במדינת בבלרוס). מאיור הייתה עיר קטנה מאוד וגרו בה בסה”כ 70 משפחות יהודיות, כולם חסידי חב”ד.

למרות שנחשבנו לחסידי חב”ד ליובאוויטש, החסידות הייתה רחוקה מאיתנו – לא רק מבחינה גאוגרפית אלא גם מבחינה רוחנית, אבי ז”ל למרות היותו חסיד ואיש יודע ספר, לא היה בקיא בתורת החסידות ומעולם ולא ביקר בליובאוויטש.

באותה התקופה, תנועת ההשכלה והציונות החלו להתפשט בכל רחבי רוסיה. כילד היו לי שלושה מורים, אחד לימד אותי גמרא. בת השוחט לימדה אותי תנ”ך, עברית – כללי הדקדוק והלשון. והמורה השלישי לא היה יהודי, אצלו למדתי מתמטיקה ואת השפה הרוסית.

כשהגעתי לגיל 12, התחלתי ללמוד בעיירה דרויה – עיירה סמוכה למאיור. המורה שלי ניה נקרא בפי כולם ה”מלמד”, והיה מוסר שיעורים בתלמוד לכמה וכמה קבוצות. הביתה למאיור הייתי חוזר רק בסופו של כל תקופה – “סמסטר”. במהלך תקופה זו, הספקנו ללמוד 80 דפי גמרא.

 

ה”מלמד” הציב לנו רף לימודים גבוה ביותר ודרש מאיתנו ידע מעמיק ומלא, בכל הנושאים שנלמדו. החומר הנלמד נקלט כ”כ טוב עד כדי כך שאם היינו נועצים מחט בתוך דפי הספר התלמידים יכלו להגיד בעל פה את המילים המדויקות הכתובות בכל דף ודף מצדו השני של הגיליון.

 

בגיל 14, סיימתי את הלימודים בדרויה. והגיע הזמן לעבור לישיבה. לאיזו ישיבה נכון לעבור? רבה של דרויה, שהיה ידיד קרוב של המשפחה המליץ לאבא לשלוח אותי ללמוד באחת מהישיבות הליטאיות בסלובודקה או קובנה

ההורים שלי היו ממש אובדי עצות וההחלטה הייתה ממש קשה, באותה תקופה היינו דיי מנותקים מהעולם, ולא הייתה אפשרות אמיתית לשקול באופן הגיוני מה יותר נכון לעשות

אחי הגדול, שכלל לא הלך לישיבה (הוא נכנס ישר לעסקים), היה מאוד דתי וירא שמים. הוא גם היה מאוד מוכשר, אפילו מבריק. והיה מודע היטב למצב, הוא הציע לי ללכת ללמוד בליובאוויטש: “ישיבה זו, מאורגנת ומתנהלת היטב ההשגחה וההקפדה על שמירת הסדרים רצינית, זה בשבילך” האח ליווה אותי לתחנת הרכבת בעיר הקרובה.

אני זוכר שכשהגענו לתחנה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אורות. “זה נקרא חשמל,” – הוא הסביר.

 

הפעם הראשונה שלי בליובאוויטש

מפת ליובאוויטש

מפת ליובאוויטש

לליובאוויטש הגעתי עם מכתב ההמלצה מרבה של דרויה. הנסיעה ארכה לילה שלם. בבוקר הגענו לראדין, ומשם יצאנו לליובאוויטש. יחד איתי היו עוד עשרות בחורים אחרים.

דרישות הקבלה לישיבה היו גבוהות במיוחד, ורובם של הבחורים כלל לא התקבלו. אני הייתי אחד מהמעטים שהצליחו להתקבל.

יחד איתי הגיע אלמנה עם שני ילדיה. הקטן מביניהם היה בן 12 והגדול בן 13. האח הגדול היה מוכשר מאוד, והוא התקבל מייד. במבט ראשוני נראה היה שהאח הקטן פחות מוכשר, בתחילה הוא לא התקבל לישיבה, וכשהגיעו התשובות הוא פרץ בבכי נורא הוא בכה ובכה במשך כמה ימים ברציפות. באחד הימים כשעבר לידו הרבי הרש”ב רץ הילד לעברו וזעק “רבי אני יתום ואני רוצה להיות יהודי אמיתי, רחמו עליי, רבי!”. הרבי פנה לבנו מנהל הישיבה, הרבי לעתיד הריי”ץ שיקבל את הילד.

בסופו של דבר דווקא האח הגדול והמוכשר עזב את הישיבה לאחר זמן קצר, לעומתו האח הצעיר התקדם מאוד והפך לאחד מהחסידים המבריקים ביותר.

באותה התקופה היו שמועות שהאחראים לקבלת התלמידים לישיבה בליובאוויטש, הונחו שלא לקבל תלמידים שאינם נבונים במיוחד, גם אם היתה להם ידיעה גדולה בכל חלקי התורה. בליובאוויטש היה פתגם “שוטה אינו יכול להיות חסיד”.

על פי זכרונותיו של ר’ אברהם דרייזין (הודפסו כתשורה לרגל בר המצווה של נינו, יהודה לייב דרייזין).
המשך יבוא.